עגלת קניות
סל הקניות שלך ריק
..
משלוח חינם* בקניה מעל 299 ש"ח.
הדימוי העצמי של הקשיש בישראל: אתגרים, גורמים והשפעות
העלייה בתוחלת החיים והגידול בחלקם היחסי של האזרחים הותיקים באוכלוסייה מהווים את אחד השינויים הדמוגרפיים והחברתיים המשמעותיים ביותר בישראל בעשורים האחרונים. לצד האתגרים הפיזיים והבריאותיים, שינוי זה מציב קושי רגשי ופסיכולוגי בעל השפעה מכרעת על איכות החיים – גיבוש ושמירה על הדימוי העצמי בגיל השלישי.
הדימוי העצמי משקף את התפיסה, ההערכה וההרגשה של האדם כלפי עצמו, יכולותיו וערכו בחברה. בגיל זיקנה, תפיסה זו עוברת תהליכים מורכבים עקב תמורות פיזיות, חברתיות וסוציו-אקונומיות.
אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על הדימוי העצמי של האזרח הותיק בישראל הוא תופעת הגילנות – סטיגמות, דעות קדומות ואפליה על רקע גיל. מחקרים שנערכו על ידי ג'וינט-מאיירס-דיילדורף (JMD) מצביעים על כך שדימוי הזיקנה באמצעי התקשורת והשיח הציבורי בישראל נוטה לעיתים קרובות להתמקד באובדן תפקוד, תלות ונטל כלכלי, תוך יצירת סטריאוטיפים שליליים. הפנמה של דימויים אלו על ידי הקשישים עצמם ("גילנות מופנמת") מובילה לירידה בהערכה העצמית ולתחושת ירידה בערך החברתי.
המעבר משוק העבודה לפרישה הוא נקודת מפנה משמעותית. עבודה בחברה הישראלית מהווה רכיב מרכזי בזהות העצמית ובמעמד החברתי. אובדן הזהות המקצועית, לצד צמצום הקשרים החברתיים סביב מסגרת העבודה, חושף קשישים רבים לתחושת חוסר חיוניות ולפגיעה בתחושת המסוגלות העצמית.
ירידה ביכולות הפיזיות והקוגניטיביות, הופעת מחלות כרוניות וירידה בעצמאות התפקודית פוגעות ישירות בתחושת השליטה בחיים. תלות בזולת – בין אם בבני משפחה ובין אם במטפלים – נתפסת לעיתים קרובות כפגיעה בכבוד האישי ובאוטונומיה, דבר המשפיע באופן קשה על הדימוי העצמי.
אובדן בני זוג, אחים וקרובים מביא להתכווצות הרשת החברתית. מחקרי אורך של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) מצביעים על כך שתחושת בדידות נפוצה מאוד בקרב האוכלוסייה המבוגרת בישראל, והיא קשורה באופן ישיר לעלייה בדיכאון ולפגיעה ברווחה הנפשית ובדימוי העצמי.
לדימוי העצמי של הקשיש בישראל מאפיינים ייחודיים הנובעים מהמבנה החברתי והתרבותי בארץ:
התרבות המשפחתית והבין-דורית: החברה הישראלית היא חברה משפחתית מאוד (פמיליסטית). קשר רציף עם הילדים והנכדים, ותפיסת הקשיש כבעל תפקיד פעיל ומשמעותי במערך המשפחתי (כגון סיוע בטיפול בנכדים), מבוססים כגורמים מגינים המעלים את הדימוי העצמי.
רב-תרבותיות: קיימים הבדלים משמעותיים בתפיסת הזיקנה בין המגזרים השונים בישראל. בחברה הערבית ובחברה החרדית, למשל, מעמד הקשיש מסורתית שומר על יוקרה, כבוד וסמכות משפחתית, דבר המסייע לשמירה על דימוי עצמי חיובי בהשוואה למגזר הכללי-חילוני, שבו הדגש החברתי מושם יותר על יצרנות, עצמאות וצעירות.
חוסן והתמודדות עם טראומה: חלק נכבד מהאוכלוסייה הותיקה בישראל כולל ניצולי שואה, עולים וותיקים ומשפחות שחוו שכול או אירועים ביטחוניים. תחושת החוסן וההתגברות על קשיים בעבר מהווה לעיתים קרובות מקור לגאווה ולחיזוק הדימוי העצמי בגיל המבוגר.
הספרות המחקרית בתחום הגרונטולוגיה (מדעי הזיקנה) בישראל, בדומה למחקר הבינלאומי, מעידה על קשר ישר בין דימוי עצמי חיובי לבין אריכות ימים ובריאות איכותית.
קשישים המחזיקים בתפיסת זיקנה חיובית נוטים:
לשמור על אורח חיים פעיל ובריא יותר.
להיצמד לטיפולים רפואיים ולפעילות גופנית.
להפגין אסטרטגיות התמודדות יעילות יותר עם מחלות ומשברים.
לעומת זאת, דימוי עצמי ירוד מקושר לעלייה בסיכון לדיכאון, נסיגה חברתית, ירידה קוגניטיבית מהירה יותר ואף עלייה בתמותה.
כדי לשפר את הדימוי העצמי של האזרחים הותיקים בישראל, נדרשת מעורבות הן ברמת המדינה והחברה והן ברמת הפרט והמשפחה:
שינוי התודעה החברתית: צמצום הגילנות באמצעות קמפיינים הסברתיים ויצירת ייצוג מכבד, פעיל ומגוון של קשישים בתקשורת ובמרחב הציבורי.
עידוד תעסוקה ולמידה לאורך החיים: פיתוח תוכניות לשילוב גמלאים בשוק העבודה, התנדבות קהילתית, ותוכניות להשכלה ורכישת מיומנויות דיגיטליות, המעניקות תחושת ערך ומסוגלות.
חיזוק מועדונים ומרכזי יום: הרחבת מסגרות חברתיות המאפשרות אינטראקציה, יצירה ופעילות גופנית.
פעילות בין-דורית: מפגשים יזומים בין בני נוער וסטודנטים לבין קשישים (כגון פרויקטים של תיעוד סיפורי חיים או מגורים משותפים) המעצימים את האזרח הותיק ומחזקים את מעמדו בחברה.